אנחנו לא מנצחים את הזמן. אנחנו בוחרים בעצמנו לפני שהגוף עוצר

עוד יום מתחיל, ואנחנו כבר בתוך המשימה הבאה. העייפות נדחית לערב, ההליכה למחר, וכוס המים מחכה ליד המחשב. לא משום שלא אכפת לנו מעצמנו. לפעמים פשוט קל יותר לטפל במה שדחוף מאשר לעצור ולבדוק מה אנחנו צריכים.

ברגע הזה ההרגל נותן תגמול קטן וברור: ממשיכים להספיק ולא צריכים לשנות את הקצב. הצורך שמתחתיו אמיתי. אנחנו רוצים לעמוד בהתחייבויות, להרגיש שימושיים ולא לאכזב. המחיר השקט הוא שהגוף מקבל תשומת לב רק כשהוא כבר דורש אותה בקול רם.

שמירה על עצמנו אינה עוד משימה ברשימה

בריאות אינה הבטחה שלא נחלה או שלא ניפול. היא גם אינה תחרות שבה מי שישן מושלם, אוכל מושלם ונשאר רגוע מנצח את הזמן. יש דברים שאיננו שולטים בהם. אבל בתוך היום הרגיל יש רגעים קטנים שבהם אפשר לבחור לתת לעצמנו מעט יותר תמיכה.

לפעמים התמיכה הזאת היא מנוחה, תנועה, אור יום, מים, שיחה שמרגיעה או גבול שמוריד עומס. אין פעולה אחת שמתאימה לכולם, ואין צורך להפוך את כל החיים בשעה אחת. המטרה היא לזהות צורך אחד ולבחור תגובה אחת שאפשר לקיים באמת.

התרגיל אינו מחליף בדיקה או טיפול כשיש סימן גופני מתמשך, חדש או מדאיג. הוא רק מחזיר תשומת לב לרגעים הקטנים שלפני שהיום סוחף אותנו שוב.

לא צריך לנצח את הזמן. אפשר לבחור לא להיעלם מעצמנו בתוכו.