לא חייבים לנסוע רחוק כדי לפגוש פליאה

אותה דרך לעבודה. אותו עץ בפינה. אותו בניין שמסתיר חצי שמיים. הגוף הולך, אבל הראש עדיין בשיחה מאתמול, במשימה הבאה או במה שעוד לא הסתדר.

לפעמים איננו צריכים יעד חדש. אנחנו צריכים דרך חדשה להסתכל על מה שכבר נמצא לידנו. פליאה יכולה להופיע מול צמרת רחבה, משחק של אור על קיר, מרחב שנפתח בין בניינים או פרט קטן שלא שמנו לב אליו קודם.

מה בדקו בהליכת פליאה

במחקר אקראי קטן השתתפו 60 מבוגרים בריאים, בגיל חציוני של 75. במשך שמונה שבועות הם יצאו פעם בשבוע להליכה של 15 דקות. קבוצה אחת קיבלה הנחיה לחפש תחושת פליאה וסקרנות, והקבוצה השנייה יצאה להליכה רגילה בלי ההנחיה הזאת.

בקבוצת הליכת הפליאה נמדדו לאורך הזמן יותר פליאה בזמן ההליכות, יותר רגשות חיוביים הקשורים לאחרים, כמו הערכה וחמלה, ותחושה חזקה יותר של חיבור למשהו גדול מן העצמי. השינוי נראה גם באופן שבו המשתתפים צילמו את עצמם: עם הזמן הם תפסו פחות מקום בתמונה והשאירו יותר מרחב לסביבה.

מה המחקר לא הראה

זה היה מחקר קטן באוכלוסייה מסוימת, והוא בדק תרגול שבועי לאורך שמונה שבועות. הליכה אחת אינה שחזור של ההתערבות, ואי אפשר להסיק מן התוצאות שהתרגול יעבוד באותה צורה לכל אדם. חשוב במיוחד שהמחקר לא מצא שינוי מן ההתחלה לסיום במדדי חרדה, דיכאון או שביעות רצון מהחיים.

אין ציון לתרגיל הזה ואין חובה להרגיש פליאה. גם תשומת לב לפרט אחד חדש היא תוצאה מספקת. מי שמתקשה בהליכה יכול לבצע את אותו ניסוי בישיבה ליד חלון, בחצר או במקום ציבורי נגיש ובטוח.

לפעמים המרחב אינו נוצר כשהבעיה נעלמת, אלא כשהעולם חוזר להיכנס לתמונה.