שלחתם הודעה כנה. עכשיו אל תנטשו את עצמכם בזמן ההמתנה

כתבתם את מה שבאמת הרגשתם. קראתם שוב. מחקתם מילה אחת, החזרתם אותה, ולבסוף לחצתם שליחה. לרגע הייתה הקלה. ואז התחילה ההמתנה.

הטלפון נשאר לידכם גם כשהנחתם אותו הפוך. כל רטט קטן מושך את העיניים. כל דקה בלי תשובה מתחילה לקבל פירוש. אולי אמרתי יותר מדי. אולי הייתי צריך לחכות. אולי השקט הזה כבר אומר הכול.

יש כאן סתירה עדינה. רצינו להיות כנים כדי לא להסתיר את עצמנו, אבל מיד אחרי הכנות אנחנו עלולים למסור לאדם האחר את הזכות להחליט אם היה מותר לנו להרגיש כך.

כנות אינה חוזה לתגובה שאנחנו מקווים לקבל

זה לא אומר שהשקט אינו כואב. הוא יכול לגעת בדיוק במקום שרוצה להיות רצוי, בטוח ונבחר. אבל כשאנחנו בודקים את המסך שוב ושוב, כל הערב מתכווץ סביב תשובה שאין לנו שליטה עליה. ההמתנה הופכת ממקום בזמן למבחן של הערך שלנו.

אפשר לחכות לתשובה בלי להעמיד את כל הלב בחדר ההמתנה.

לפעמים נקבל את התשובה שרצינו. לפעמים נקבל תשובה אחרת, ולפעמים עצם העיכוב יספר לנו משהו שחשוב לראות. בכל אחד מן המצבים האלה, אפשר להישאר עם עצמנו. לא למחוק את הכנות, לא לרדוף אחרי אישור ולא להפוך את השתיקה לפסק דין לפני שיש לנו עובדות.