הרגע שלפני הגלילה: מה קורה בשנייה שהיד נעצרת

יש רגע קטן, כמעט שקוף, שקורה עשרות פעמים ביום: היד מתקרבת לטלפון ואז נעצרת לשנייה. לא החלטנו כלום, לא התנגדנו לכלום, פשוט יש שם רווח. בדרך כלל הוא נגמר לפני שהספקנו לשים לב אליו.

רוב הזמן אנחנו מנסים לעבוד על החלק הגדול: פחות מסך, יותר משמעת, החלטות חדשות. אבל השינוי האמיתי לא מתחיל בהחלטה גדולה, הוא מתחיל בדיוק בשנייה הזאת. כאן עוד אין הרגל, כאן יש בחירה.

למה דווקא הרגע הזה

כשההרגל כבר בתנועה, קשה לעצור אותו. הגלילה מתחילה, הקשב נסחף, וכשאנחנו מתעוררים עברו עשרים דקות. אבל לפני התנועה יש נקודה שקטה שבה כלום עוד לא קרה. אם מצליחים להבחין בה, אפילו בלי לשנות דבר, משהו בפנים מתחיל להיות ער יותר.

• לא צריך להצליח לעצור. מספיק להבחין.
• ההבחנה עצמה היא התרגול, לא התוצאה.
• אין כאן מבחן ואין נכשלים. יש סקרנות.

לפני שאני מחליק למטה, אני שם/ה לב שאני כאן.

נשימה קצרה לפני שממשיכים

אם רוצים, אפשר להשתמש בנשימה כדי להאריך את הרגע הזה במעט. חמש פנימה, שתיים החזקה עדינה, שמונה החוצה. לא כדי להרגיע בכוח, אלא כדי לתת לגוף רמז שיש זמן.

בסוף היום אף אחד לא סופר כמה פעמים עצרנו. מה שנשאר זה התחושה שיש בפנים מקום שאפשר לחזור אליו, גם כשהיום עצמו רועש.