עוד לשונית נפתחה. המשימה עצמה עדיין מחכה

המסמך פתוח. המשפט הבא לא מגיע. כמעט בלי לחשוב, היד עוברת למשטח המגע ועוד לשונית נפתחת. אולי חדשות, אולי מזג האוויר, אולי משהו קטן שרק רצינו לבדוק. המשימה לא נעלמה. היא פשוט נשארה מאחור לכמה רגעים.

לפעמים זו לא סקרנות שמושכת אותנו. זו ההקלה הקטנה שמגיעה כשאנחנו יוצאים ממשימה לא נוחה. במקום לפגוש בלבול, מאמץ או חשש שלא נעשה אותה מספיק טוב, אנחנו מקבלים פעולה קלה עם תשובה מיידית.

ההקלה הזאת אמיתית, ולכן אין טעם לכעוס על עצמנו. הבעיה השקטה מתחילה כשהמעבר הופך לאוטומטי. הקשב מתפזר, החזרה למשימה נעשית כבדה יותר, ומה שהיה צעד אחד לא ברור מרגיש פתאום כמו קיר שלם.

לא לסגור את כל הלשוניות, למצוא את הצעד הבא

הניסוי אינו מבחן בריכוז. גם אם אחרי תשעים שניות תבחרו לעצור, כבר קרה משהו חשוב: המעבר נעשה מתוך בחירה ולא מתוך היעלמות אוטומטית. לפעמים זה כל ההבדל בין משימה שממשיכה לרדוף אחרינו לבין צעד קטן שכבר התחיל לזוז.

לא צריך להרגיש מוכנים לכל המשימה. צריך לדעת מה עושים בתשעים השניות הבאות.