אמרתם ״מה שתרצו״. למה כל הצעה אחר כך נשמעה לא נכונה?

הערב הגיע, ומישהו שאל מה בא לכם לאכול. לא הייתה לכם תשובה. הראש כבר עבר יום של הודעות, משימות, בחירות ושינויים קטנים. לכן יצא המשפט הקצר: ״מה שתרצו.״ לרגע הייתה בו הקלה. מישהו אחר יחליט, ואתם תוכלו פשוט להגיע לארוחה.

ואז התחילו ההצעות. פסטה? לא ממש. סלט? לא מספיק. להזמין? אולי, אבל לא מהמקום ההוא. בתוך כמה דקות נוצר מתח מוזר: אמרתם שאין לכם העדפה, ובכל זאת כמעט לכל אפשרות הייתה התנגדות. זה יכול להישמע כמו חוסר עקביות, אבל לפעמים מדובר במשהו פשוט יותר. לא רציתם לוותר על כל העדפה. רציתם לנוח מן האחריות לנסח אותה.

״לא משנה לי״ יכול להיות ניסיון לקבל מנוחה בלי להיעלם מן הבחירה

המשפט הזה מוסר לאדם האחר שתי משימות יחד: לבחור ולנחש. אם הוא פוגע, הכול זורם. אם לא, אתם נשארים בתפקיד שפוסל והוא נשאר בתפקיד שמציע שוב. אף אחד לא עשה משהו רע, אבל חלוקת העבודה נעשית לא שווה והארוחה מתחילה להרגיש כמו מבחן קטן בזוגיות, במשפחה או בין חברים.

יכול להיות שגם שתי אפשרויות ירגישו כמו יותר מדי בערב עמוס. במקרה כזה אפשר לומר את העייפות עצמה: ״קשה לי לבחור עכשיו. תציעו שתי אפשרויות ואני אבחר ביניהן.״ זו עדיין בקשה לעזרה, אבל היא נותנת לאדם שמולכם דרך ברורה לעזור בלי לנחש שוב ושוב.

לא חייבים לדעת בדיוק. מספיק להביא חלק קטן מן הבחירה לשולחן.