אמרו לכם תודה. למה מיהרתם לענות שזה היה כלום?

מישהו עצר לידכם ואמר שהעזרה שלכם באמת שינתה לו את היום. אולי הוא הודה על שיחה, על משימה שלקחתם או על הדרך שבה נשארתם לצדו. עוד לפני שהמשפט הסתיים כבר חייכתם במבוכה ואמרתם שזה היה כלום.

התגובה הזאת נשמעת מנומסת. לפעמים היא גם מגינה עלינו. אם נקטין את מה שנתנו, אולי לא נרגיש חשופים. אולי לא תיווצר ציפייה שנעשה זאת שוב. אולי לא נצטרך להחזיק את הפער בין האופן שבו האדם האחר רואה אותנו לבין האופן שבו אנחנו רגילים לראות את עצמנו.

לפעמים קשה יותר לקבל רגע של הערכה מאשר לתת שעה שלמה מעצמנו

כשאנחנו עונים מיד שזה היה כלום, אנחנו לא רק מצמצמים את המאמץ. אנחנו גם ממהרים לסגור רגע שבו מישהו ראה אותנו באמת. המחמאה מגיעה, אבל אין לה מקום להישאר. היא עוברת דרך החדר ונעלמת לפני שהצלחנו להרגיש אותה.

יכול להיות שהמשפט הפשוט ירגיש גדול יותר מן המחמאה עצמה. זה אינו סימן שעשיתם משהו לא נכון. הוא רק חושף כמה מהר התרגלנו לעבור מן הצד שנותן אל הצד שמבטל. אפשר לתרגל דרך אחרת בהדרגה, בלי להפוך כל רגע קטן לעבודה פנימית גדולה.

מחמאה לא תמיד מבקשת תשובה. לפעמים היא מבקשת מקום לנחות.